04-01-2015

מאת: חנה זהר

בשבוע שעבר שודר תחקיר תוכנית “המערכת” בערוץ 2, שעסק במעללי הביטוח הלאומי המתעמר באזרחים הנזקקים לשירותיו. דרך הצגת מספר מקרים, התוכנית הראתה כיצד המוסד עליו אנו אמורים לסמוך ולהישען בעת צרה, התעלל, השפיל, התעלם תוך גילוי אטימות מוחלטת ובעיקר טרטר את אותם האזרחים הממנים את פעילותו דרך משכורתם מדי חודש.

אותם אנשים שרואיינו בתחקיר, אלו שננטשו על ידי ביטוח לאומי בשעתם הקשה ביותר, סיפורם קשה, אין ספק. אולם תארו לעצמכם מה עוברים עובדים שאינם ישראלים המועסקים בישראל (פליטים ומבקשי מקלט, זרים ופלסטינים), כשהם נזקקים לשירותי המוסד, בימי מכאוב וחסר. בדיוק כמו עובדים ישראלים, גם עובדים אלו משלמים מדי חודש את דמי הביטוח הלאומי, ולפיכך זכאים בעת פגיעה בעבודה לטיפול רפואי, שיקום רפואי, תשלום על ימי אי כושר וקצבת נכות. כשהנשים העובדות יולדות, גם הן זכאיות לכיסוי הוצאות האשפוז, מענק לידה ותשלום חופשת הלידה.

קצרה היריעה מלתאר כאן איך בתחכום מרושע מכביד הביטוח הלאומי על קבלת טיפול רפואי לאחר פגיעה בעבודה, כשהמקרה נוגע לעובדים שאינם ישראלים. דרך אחת רווחת, היא שימוש בהסכמים וחוזים נפתלים לשיפוי קופות החולים על הטיפול הרפואי שהן מעניקות, על אף שהטיפולים אמורים להינתן בצורה דומה לאלה שמקבלים הישראלים – כחלק מהביטוח לו משלמים העובדים כל חודש. חוזים אלו גורמים למצב בו קופות החולים מתנות את מתן הטיפול הרפואי בתשלום מראש, בניגוד מוחלט לרוח החוק שדאג להבטיח לכל עובד שנפגע בעבודה, באשר הוא, קבלת כל הטיפולים הרפואיים הקשורים לפגיעה.

השבוע אנו מגישים לבית הדין לעבודה שתי תביעות כנגד הביטוח הלאומי, מיותרות עד כדי גיחוך. סטפאי טוואלדה, הועסק בבניין ונפצע בזמן עבודתו מנפילת קורת ברזל בחודש אוגוסט 2013. לאחר שפנה לעזרתנו, סייענו לו בהגשת תביעה לדמי פגיעה בעבודה על 36 ימים בהם נמנע ממנו לעבוד. התשלום מתעכב, כך נראה, מפני שהביטוח הלאומי וקופת החולים לא מוצאים את הקוד הממוחשב שניתן למקרה, ובמקום להתייחס לאישורי המחלה שמחזיק טוואלדה, המציינים כי נעדר באישור 36 ימים, הם מעדיפים לטרטרו הלוך ושוב פעמים רבות בין הגורמים השונים, ולעכב את התשלום.

פנינו לביטוח הלאומי כמה פעמים וביקשנו מהם לדאוג להעברת הקוד או להשתמש באישורי המחלה, אך רק לאחר שערבנו את יועץ המנכ”ל הודיעו לנו טלפונית שהכסף יועבר לחשבון הבנק של העובד. עבר חודש ועוד חודש, וכבר שנה וחצי חלפו מאז התאונה, בדקנו עם העובד וכסף אין.

לא התייאשנו ושלחנו מכתב ליועץ המשפטי של הביטוח הלאומי. קיבלנו תשובה שהכסף הועבר לחשבון העובד בבנק הדואר. שוב פנינו לעובד ושאלנו האם יש לו חשבון בבנק הדואר? את תשובתו השלילית העברנו מיד למוסד, שלא טרח כלל לבדוק קיומו של חשבון כזה לפני העברת הכסף לכאורה. חלפו עוד מספר חודשים ומאחר ולא התקבלה כל תגובה, לא נותר אלא לפנות לבית הדין לעבודה.

למלם, מבקשת מקלט אתיופית, ילדה בשעה טובה לפני שנה. היא עבדה למעלה משנה בניקיון, במכון כושר באמצעות קבלן ששילם את שכרה במזומן. תלושים היא לא קיבלה. בתביעה שהגשנו בשמה לביטוח הלאומי ציינו היכן היא עבדה בפועל וכי הקבלן מסרב לתת לה תלושי שכר כחוק. במקביל תבענו את המעסיק בפועל, מכון הכושר, והקבלן לתשלום פיצויים. בכתב ההגנה שהוגש על ידי מכון הכושר לא הוכחשה עבודתה של למלם במקום.

בדומה למקרה הקודם, גם כאן נאלצנו לערב את יועץ המנכ”ל, ממנו קיבלנו תשובה בטלפון ובכתב, כי אמנם נערכה חקירה בנושא, אולם הקבלן מסרב לשתף פעולה. יודגש כי על פי החוק, אם הוכחו יחסי עובד-מעביד, הביטוח הלאומי חייב לשלם לעובד את זכויותיו ולאחר מכן את המעסיק הסרבן יתבע בעצמו.

במחלקת אימהות בביטוח הלאומי החליטו לדחות את התביעה של למלם. קיבלנו על כך הודעה בכתב. כל שנותר לנו הוא לערער בתביעה נוספת ומיותרת להבנתנו, לבית הדין לעבודה.