בתחילת ספטמבר 2014 יצא צוות תחום חקלאות של "קו לעובד" לביקור עובדים בדרום ים המלח והערבה, לבחון את תנאי ההעסקה של מגדלי הפלפלים בדרום הארץ ולשמוע מהם על אורח החיים והבעיות העולות אצל מהגרי העבודה בענף החקלאות בישראל.
החום בדרום הארץ היה כבד מאוד, כאשר הטמפרטורה בשעות היום נסקה ל-40 מעלות בצל. העובדים שפגשנו בכל המושבים סיפרו לנו שהם מתחילים לעבוד ב-05:00 בבוקר עד 12:00, אז הם מקבלים הפסקת צהריים ומצליחים להימלט אל הצל מן מהחום המכביד. לאחר ההפסקה העובדים חוזרים לעבודה החל משעה 15:00 ועד הערב.
המושב הראשון בו ביקרנו היה מושב פארן השוכן בערבה התיכונה. במושב מועסקים כ-600 עובדי חקלאות, כאשר למפגש איתנו הגיעו 50 עובדים, ומתוכם כ-20 נשים. העובדים מגדלים בעיקר פלפלים. רוב העובדים הגיעו טרם ההסכם הבילטראלי שנחתם בשנת 2012, כך ששילמו סכומים גבוהים כדי להגיע לישראל.
העובדים סיפרו לנו כי הם משתכרים 135₪ עבור יום עבודה של שמונה שעות (כ-17 ₪ לשעה), ועוד 17.5 לכל שעה נוספת. נכון לשנת 2014, שכר המינימום עומד על 23.12 ₪ לשעה, ולפיכך העובדים משתכרים כ- 17% פחות מן השכר המגיע להם כחוק. אחד העובדים סיפר לנו כי הוא משתכר 172 ₪ בכל יום עבודה, כאשר כל יום כולל 10 שעות עבודה ומעלה. נוהג זה כמובן, מפר לא רק את חוק שכר המינימום, אלא גם את החובה לתשלום מוגדל עבור שעות נוספות.
העובדים סיפרו לנו יום עבודה ממוצע עומד על 10 שעות עבודה. את תיעוד שעות עבודתם הם מבצעים באופן עצמאי בתקווה שבסוף תקופת העסקתם יוכלו לקבל את זכויותיהם עבור שעות עבודתם בפועל. הם אינם מקבלים תלושי שכר, ולכן לא ניתן לדעת אילו זכויות סוציאליות המתחייבות מכח חוק מגולמות בשכרם, אם בכלל. אי מתן תלושי שכר נוגד את חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, אשר מסדיר את תשלום השכר לכלל העובדים השכירים במשק הישראלי.
חלק מהעובדים, אך לא כולם, מחזיקים בכרטיס קופת חולים ובעת הצורך פונים למרפאה שבמושב. העובדים סיפרו לנו כי ברוב המקרים, הם מקבלים טיפול בסיסי במרפאה ואם ישנה בעיה רצינית הם מפונים לבית החולים סורוקה בבאר שבע. אולם, בשל העובדה שהתשלום עבור העבודה נעשה "פר יום עבודה", באם עובד חולה או מבקש יום חופש כחוק, ימנע ממנו שכר או תשלום על יום החופש. מצב זה מביא עובדים רבים לעבוד כשאינם כשירים לכך, כשהם חולים או סובלים מכאבי מאמץ עקב עבודה מרובה ולעיתים לסכן את חייהם. לפיכך מעידים העובדים על מוטיבציה נמוכה מאוד לפנות למרפאה או לקבל טיפול רפואי, מחשש שזה יפחית בימי עבודתם ובמשכורתם.
לפי החוק זכאים עובדי החקלאות ל-10 ימי חג בשנה מתוקף צו ההרחבה בחקלאות (צו הרחבה בענף החקלאות לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957) ועוד ימי חופשה לפי היקף משרה ולפי וותק במשרה. נוהל העסקת עובדים זרים בחקלאות (חוזר מינהל מס' 31/13- נוהל העסקת עובדים זרים בענף החקלאות לשנת 2014) אינו מתיר העסקה חלקית של מהגרי עבודה בתחום החקלאות ולכן, שיטת העסקתם לפי תשלום עבור ימי עבודה בפועל אינה חוקית ומנוגדת לנוהל העסקת עובדים זרים בחקלאות של רשות ההגירה. למותר לציין כי שיטת העסקה כזו עלולה להביא להידרדרות במצבם הבריאותי של העובדים אשר ממאנים להתלונן על כאבים וחולי, ומפחדים לקחת ימי חופשה למנוחה מתוך הידיעה כי לא יקבלו תשלום על ימי החופשה או המחלה שייקחו, למרות שאלו מגיעים להם על פי חוק.
העובדים סיפרו לנו כי למרות שהם משתמשים בחומרי ריסוס בעבודתם, מעולם לא קיבלו הדרכה בנושא שימוש נכון ובטוח בחומרים. בעת השימוש בחומרי ההדברה הם נעזרים במסכה עם פילטר שמוחלף כל שנה, אך לא סופקו להם חליפת הגנה לשאר חלקי הגוף (ידיים למשל). חלקם דיווחו שהם עובדים עם חומרי ריסוס בין פעמיים לשלוש בשבוע, כשעתיים בכל פעם. הריסוס, הם מספרים, מתבצע בתוך החממות, שם הטמפרטורה מאמירה ל- 50 מעלות. חלק מהעובדים סיפרו לנו כי הם סובלים מבעיות בנשימה בעת הריסוס ולאחריו. עוד הם סיפרו לנו, כי לפני כשנה נפטר במושב עובד חקלאות תאילנדי בשנתו. בבוקר אמבולנס בא לקחת אותו ואף אחד לא דיבר איתם על מה קרה לו.
העובדים התלוננו בפנינו כי "חברת ערבה" מכריחה אותם לשלוח כספים לתאילנד דרכה בלבד, על ידי הצבת משרדם במושב ואי מתן אלטרנטיבות לשליחת כסף. "אם אנחנו רוצים לשלוח כסף בסניף הדואר המקומי, למשל, הפקידה מצביעה על הבניין של "חברת ערבה" ואומרת לנו ללכת לשם- בנק הדואר זה רק לישראלים" סיפרו. העובדים מדווחים ש"חברת ערבה" גובה בין 40-50 דולר על כל העברה. אם הם מתעקשים על העברת כספים במקום אחר במושב, מספרים העובדים, סוגרים עליהם את דלת סניף הדואר ומונעים מהם את הכניסה.
העברת הכספים מתבצעת על ידי המעסיק או העובדים עצמם. חלק מהעובדים סיפרו כי המעסיק נותן להם מקדמה במזומן בכל חודש ואת השאר מעביר עבורם לתאילנד דרך "חברת ערבה" בכפוף לחתימה שלהם על מסמך הכתוב בעברית, והם אינם יודעים את שכתוב בו. העובדים מספרים כי מעולם לא קיבלו קבלה או אישור על העברה וכל שביכולתם לעשות הוא להתקשר למשפחותיהם בתאילנד ולבקש שיבדקו שהכספים אכן עברו, ושהפער בין מה היה אמור להגיע לתאילנד ומה שהגיע בפועל- אינו גדול מידי.
העובדים מבקשים לשלוט בהעברות הכספים שלהם לתאילנד, היו שמחים אם היה להם חשבון בנק בבנק הדואר וכך יוכלו להחליט כמה כסף ואיך להעביר אותו למשפחותיהם בכל חודש. לפי נוהל העסקת עובדים זרים בחקלאות, על החקלאי לסייע ביד העובד לפתוח חשבון בנק על שם העובד בו יוכל להפקיד את משכורתו, כאשר העובד רשאי לבחור את הדרך והסכומים אשר יועברו למדינת המוצא בהתאם לשיקוליו הפרטיים. אולם, מעסיקים רבים בוחרים להעביר את כספי העובדים למדינות המוצא בעצמם או דרך חברת העברת כספים המתאימה להם, ונותנים לעובדים מקדמות על חשבון המשכורת. ההחלטה של המעסיקים בעניין פירושה שלילת חירותם של העובדים להחליט ולשלוט בכספים שהרוויחו בעמל רב, ומעמיקה את התלות של העובדים במעסיקיהם.
* התמונות להמחשה בלבד.
