מאת: עמאד דרויש וח'ליל שהאב, פועלים במפעל ימית
שנים ארוכות עבדנו במפעל "ימית" – מפעל בינלאומי לייצור ציוד חקלאי, הממוקם באזור התעשייה "ניצני שלום" שליד טולכרם (בשטחים שנכבשו בשנת 1967). למרות שמרביתנו היינו פועלים מקצועיים, שולמה לנו משכורת נמוכה ולא קיבלנו זכויות סוציאליות.
שילוב בין סביבת עבודה לא בטוחה ואי מתן הדרכה להתנהלות בטוחה במפעל, הובילה לכך שרבים מהעובדים עברו תאונות בעבודה. בעל המפעל לא הכיר בתאונות ונהג לשלוח את העובדים לקבל טיפול רפואי בביה"ח טולכרם, על חשבונם, מבלי ששולם להם פיצויי לו זכאים כחוק בגין תאונות עבודה.
מצבנו היה קשה, היינו כשישים פועלים לא מאוחדים ונוצר מצב בו התחרנו ביננו לבין עצמנו על מנת למצוא חן בעיני המעסיק, גם לו הדבר פגע בעמיתינו לעבודה.
השינוי התחיל בשנת 1998
במציאות מרה זו, עלה בדעתנו הרעיון לאחד את העובדים. בשנת 1998 ארגנו גרעין של שבעה עובדים ובשל חשש מדיכוי מצד המעסיק, התרחבנו אט אט ובזהירות רבה. לאחר תקופה, ומתוך רצון לשפר את תנאי עבודתנו, הורגש צורך בקרב כלל העובדים בהקמת ארגון ועד עובדים שיעלה את דרישותינו ויגן על זכויותינו. זימנו פגישה מורחבת בה השתתפו מרבית העובדים ודנו על נושא איחוד העובדים. בפגישה סיכמנו כי המאבק יהיה דמוקרטי וכי יועלו בו דרישות אשר יזכו לתמיכת רוב העובדים. ברוב קולות נבחר ועד עובדים אשר ייצג אותנו מול המעסיק.
נציגי הועד נפגשו עם המעסיק ומסרו לו את דרישותינו בינהן הכרה בועד העובדים, תשלום שכר מינימום, תשלום כל זכויותינו הסוציאליות על פי חוק, קבלת אמצעי הבטיחות והבריאות התעסוקתית הנדרשים וכן פיצויי עובדים הנפגעים בתאונות עבודה.
המעסיק סירב לדרישות ומיד פיטר חלק מחברי הועד. בזכות רמת המודעות הגבוהה בקרב העובדים וההחלטות שהחלטנו בתהליך בחירת הועד, בתגובה, קמו כל העובדים הפלסטינים והפסיקו לעובד. כך הכרחנו את המעסיק לחזור בו מפיטורי חברי הועד.
לאחר צעד זה, קמנו בסדרה של התייעצויות שבסופן הסכמנו על קיום שביתה. שלחנו מכתב למעסיק בו הצהרנו על סכסוך עבודה ודרשנו שתוך שבועיים ישפר את תנאי עבודתנו. כאשר לא השתנה דבר, פתחנו בשביתה שנמשכה ארבעה ימים, בעקבותיה זכינו במספר הישגים.החשוב מבינהם, עבורנו, הוא הכרה מצד המעסיק בועד העובדים הנבחר. המעסיק בתגובה, הפיץ בקרב העובדים שמועות בניסיון לסכסך בינינו, אך הוא לא הצליח לשבור את אחדות העובדים.
מאבק נוסף בשנת 2007
בשנת 2007 הכרנו במשרדי ההתאחדות הכללית של איגודי העובדים בטולכרם את עמותת קו לעובד. בעקבות ההכרות, התחלנו להשתתף בסדנאות אותן מארגנת העמותה במטרה להעלות את רמת המודעות של העובדים לזכויותיהם החוקיות ולחשיבות אחדותם. באותה תקופה, החליט בית המשפט העליון להחיל את חוקי העבודה בישראל על הפועלים הפלסטיניים המועסקים באזורים התעשייתיים בהתנחלויות.
לאור פסיקה זו, התחלנו לתכנן כיצד נדרוש את זכויותינו החוקיות. כאשר סירב המעסיק ליישם את חוקי העבודה בישראל, הודענו שוב על סכסוך עבודה והכרזנו על שביתה פתוחה שנמשכה 21 ימים. בתקופה זו, התנהל מו"מ מייגע בינינו לבין המעסיק. בזמן המשא ומתן ניסה המעסיק לתת הטבות לחלקנו על מנת להחליש אותנו, אך נכשל בכך.
בזמן השביתה, ארגנו משמרות מחאה מול שערי המפעל וחשפנו את המתרחש בפני התקשורת הישראלית והבינלאומית. אחד ההישגים החשובים ביותר היה העלאת שכרנו מ-10.00 ₪ לשעה ל-17.00 ₪ לשעה.
אחדות העובדים, תמיכתן של עמותת קו לעובד והתאחדות האיגודים בטולכרם, כמו כן, התאום בין העובדים, כיבוד החלטות הועד ועמידה לצדו כל אלו חיזקו את העובדים וגרמו להצלחו של המאבק.
אנו קוראים לכלל העובדים בכל המפעלים, לעמוד יחד, יד ביד, נגד הניצול. אנו שואפים שכל הפועלים יחיו ויעבדו בכבוד.
