20-06-2010

מאת: אירית פורת, מתנדבת

בחודש נובמבר 2009, הגיעה עובדת פיליפינית למשרדנו ב"קו לעובד" כדי לשתף אותנו. קשה לה. כבר ארבע שנים אינה ישנה בלילות. היא חולקת את מיטתה עם זקנה עיוורת, חסרת שקט. שנתה של הזקנה נודדת, היא מבקשת להתהפך במיטתה, רוצה לדעת מהי השעה, רוצה ללכת לשירותים, גונחת, מבקשת מים. מדי יום לאחר ארוחת הבוקר, הזקנה נרדמת בכורסתה והמטפלת עסוקה בעבודות הבית. לאחר ארוחת הצהרים, הזקנה מנמנמת במיטתה והמטפלת יוצאת לקופת חולים להביא תרופות מבית המרקחת. המטפלת בוכה ללא סיבה נראית לעין ומבקשת מבתה של הזקנה לברר כיצד אפשר לעזור לזקנה לישון מספר שעות רצופות בלילה. הבת אומרת שתברר, הרופא ממליץ על כדורי שינה, אלא שאלה עוזרים לשעתיים בלבד. לאחר ארבע שנים, הגיעה המטפלת לרופא המשפחה וזה רשם לה תרופת הרגעה, היא עצבנית, לא מרוכזת, נשימתה קשה, סובלת מסחרחורות. עובדת סוציאלית שהגיעה לביקורת שגרתית לא ראתה שום דבר יוצא דופן. בדו"ח רשמה: העובדת מתלוננת שאינה ישנה בלילות.

לאחרונה אושפזה העובדת בבית החולים "אברבנאל". לא היה לה עבר פסיכיאטרי. בקרוב תחזור לארצה לאחר שהוכרזה כמי שאינה מסוגלת להמשיך לעבוד כמטפלת בתחום הסיעוד. אין זה המקרה היחיד של אשפוזים וטיפולים פסיכיאטריים בקרב מהגרות עבודה שמתמוטטות בעקבות עומס עבודה בלתי סביר או בגלל תנאי עבודה קשים. ד"ר אסתרלה-גוסט (Estrella-Gust, D.P., 1999) מן הפיליפינים כותבת במאמרה על המחיר הפסיכולוגי והחברתי אותו נאלצות לשלם מהגרות עבודה מארצה. למראית עין, אין כל בעיה. הממשלה הפיליפינית נהנית מהכנסה של ביליוני דולרים הנשלחים מדי שנה על ידי מהגרות העבודה לבני משפחותיהן. ילדי המהגרות יכולים ליהנות מלימודים, מרווחה כלכלית יחסית ומטיפול רפואי. אלא שבני משפחותיהן וכמו גם הסובבים את מהגרות העבודה אינם מודעים לתנאי העבודה הקשים, לניצול וליחס המשפיל אליהן נחשפות העובדות.

ד"ר אסתרלה-גוסט מדווחת על ראיונות שנערכו בלונדון בשנת 1999 בקרב 755 מהגרות עבודה שעזבו את מקומות עבודתן בגלל יחס לא נאות. מדובר בניצול שגובל בהפרת זכויות אדם בסיסיות ובהפרת זכויותיהן כעובדות. הרשימה כוללת: איומים, עלבונות וצעקות (88%), פגיעה פיסית ומכות (38.13%), הטרדה מינית או אונס (10.93%), שעות עבודה רבות בין 16-20 שעות ביממה (17%), הלנת שכר (55%), סירוב לאפשר לעובדת לצאת ליום מנוחה או ליום חג (90%), החזקת דרכון (62%), ריתוק לבית (35%). שכרם של העובדים במדגם זה עמד על 162$ בממוצע, שהוא שכר הנמוך משכר המינימום. החוקרת מציינת שמספר רב של עובדים סובלים מדיכאון, מפסיכוזה ומנוירוזה. למעשה, היא מציינת שמחלקת המדינה האחראית על הגירת העבודה מן הפיליפינים (POEA) מדווחת מדי חודש על שני מקרים של התמוטטות פסיכולוגית. כמו כן, דווח על מספר גדול למדי באופן יחסי של מהגרים החוזרים הביתה בעקבות התמוטטות פסיכולוגית וכן בעקבות התפתחות חרדה או פוביה.

במחקר שנעשה בישראל על תנאי עבודתן של מהגרות עבודה מהפיליפינים ורווחתן האישית, ראיינה ד"ר ליאת איילון (Ayalon, 2009) 245 נשים. 40% מן הנשים לא קיבלו תשלום הוגן, 43% מהן דיווחו על ניצול – הן נדרשו לבצע עבודות רבות מעבר לנדרש על פי הגדרת התפקיד וכן לא אפשרו להן לצאת ליום מנוחה שבועי. 41% דיווחו על אלימות מילולית ורגשית – הן סיפרו שמתייחסים אליהם כאל עבדים, צעקו עליהן וקיללו אותן, התייחסו אליהן בחשדנות ופיקחו באופן צמוד. 43.7% דיווחו שלא קיבלו די אוכל. 24.9% מן העובדות דיווחו על פגיעה גופנית – לרוב הפגיעה נעשתה על ידי מעסיק חולה אלצהיימר, אך לעיתים נעשתה על ידי אחד מבני המשפחה ו- 24.9% התלוננו על ניצול מיני או על הטרדה מינית. ד"ר איילון מדווחת שהפגיעות והניצול נמצאו קשורים לשחיקה רגשית (24.4%).

המדינות "השולחות" פועלות על מנת להעלות לסדר היום העולמי את ההגנה על זכויותיהם של מהגרי העבודה. המדינות "המקבלות" מצהירות שהן עושות למען תעסוקה הוגנת. ישראל לדוגמה, גיבשה את חוק עובדים זרים (1991) על פיו מעסיקו של עובד זר חייב להעניק לעובדו את אותם תנאי עבודה להם זכאי עובד ישראלי על פי כל דין. אך יחד עם זה, חוק זה אינו נאכף. מהגרות עבודה המועסקות בסיעוד עובדות מאחורי דלתיים סגורות והנעשה בבית המעסיק הינו פרטי, רחוק ולא ידוע. בישראל מתקיים קיצוץ תמידי בכוח האכיפה הממונה על אכיפת חוקי עבודה. בדו"ח שפרסם ארגון המדינות הקפיטליסטיות הגדולות, נמצא כי מספר המפקחים העוסקים באכיפת חוקי העבודה בישראל נמוך מרבע מהתקן שנקבע (ד"ר אפרים דוידי, ynet, פורסם ב-18.5.10). והאמת היא שלאיש לא איכפת. לאיש לא אכפת מגבו של מהגר העבודה שנשבר כשהוא נדרש לנייד את הזקן המשותק ששוקל כ-80 ק"ג. לאיש לא אכפת כשעובדת מתאשפזת לאחר שלא זכתה לשינה רצופה במשך שנים מספר, לאיש לא אכפת שהפכנו למדינה של אנשים נצלנים, לעם של פטרונים.